פסק-דין בתיק עב"ל 12014-05-11

  השופטת רונית רוזנפלד

1.      בבית הדין האזורי בתל אביב התבררה תביעתו של המערער להכיר בליקוי ממנו הוא סובל בברכיו כ"תאונה בעבודה", וזאת, על פי תורת המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע. בית הדין האזורי דחה את התביעה בקובעו כי תהליכי העבודה של המערער אינם מקימים תשתית עובדתית להכרה בליקוי ממנו הוא סובל לפי תורת המיקרוטראומה. כמו כן, לא התמלאו התנאים להכרה בליקוי כמחלת מקצוע (השופטת רוית צדיק ונציגי הציבור מר אלכסנדר לוין והגב' חגית פורת; בל 2337/09). על קביעות אלה של בית הדין האזורי סב הערעור שלפנינו.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים בבית הדין האזורי

2.      המערער, יליד שנת 1964, עבד משנת 1991 ועד לשנת 1994 כטייח בבית מלון. לטענתו, עבודתו בוצעה תוך כדי ישיבה על הברכיים. משנת 1994 ועד לשנת 2002 עבד המערער כרפד במפעל התעשייה האווירית. עבודת המערער בוצעה על פני חמישה ימי עבודה בשבוע, במשך 9 שעות מידי יום. המערער עבד גם שעות נוספות. המערער טען בבית הדין האזורי כי במסגרת עבודתו היה עליו להרכיב, לרפד ולתפור את חלקי המטוס באופן שאילץ אותו לשבת על ברכיו, ולכופפן, במהלך כל יום העבודה. זאת בין היתר, במשטחי עבודה קשים ומחוספסים, ובאופן שגרם לחיכוך ושחיקת הברכיים. לפיכך נטען, כי כתוצאה מאופי עבודתו סובל המערער מזה שנים מכאבים, שינויים שחיקתיים והגבלה בתנועות הברכיים.

המוסד טען כי אין מתקיימת בנסיבות העניין התשתית העובדתית להכיר בפגיעה במסגרת תורת המיקרוטראומה, וכי הנזק ממנו סובל המערער בברכיו אינו בבחינת מחלת מקצוע.

פסק הדין של בית הדין האזורי

3.       לאחר שעמד באריכות על העדויות שנשמעו בפניו ועל המסמכים  שבתיק, קבע בית הדין האזורי, כי המערער ביצע פעולות אשר היו כרוכות במאמץ פיזי רב, לרבות התכופפות, עמידה ושכיבה. בית הדין קבע כי הפעולות חזרו על עצמן מספר רב של פעמים במהלך יום העבודה, אך הן לא היו רצופות, קבועות, זהות ואחידות. בית הדין עמד על כך, שבתחילת חקירתו העיד המערער כי עבד בתפירת ריפוד רק על רצפת המטוס. בהמשך העיד כי בנוסף, עבד גם על תפירת הריפוד על תקרת המטוס והקירות, שם לא נדרש להתכופף. גם כשנדרש המערער לבצע עבודה על הרצפה בלבד, הוא לא שהה רק על ברכיו במהלך ביצוע העבודה. לעיתים ביצע את העבודה בשכיבה על הבטן או על הגב, ולעיתים אף נדרש להיכנס למקומות צרים. לפיכך נקבע, כי מעדות המערער עולה כי במהלך יום עבודה הוא נדרש לבצע תנועות מגוונות. גם כאשר ביצע המערער את העבודה כשהוא רכון על ברכיו, לא כלל הדבר ביצוע רצף של תנועות ברכיים חוזרות ונשנות. מעדות המערער עלה כי הוא כרע על ברכיו וביצע העבודה באופן סטטי מבלי להזיז את הברכיים. בנוסף העיד המערער, כי במהלך עבודתו נעשו הפסקות "כאשר היה צריך לזוז", ולכן יצא מהמטוס וחזר אליו כדי לסיים עבודתו. לפיכך נקבע, כי לא מדובר בסדרת פעולות רצופות ואחידות אשר דומות במהותן, והמקימות תשתית עובדתית להכרה בפגיעת המערער על פי תורת המיקרוטראומה.

4.       לעניין הכרה בליקוי ממנו סובל המערער כמחלת מקצוע נקבע, כי בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954, נקבעה " בורסיטיס של הברך" כמחלת מקצוע הנובעת " מתהליכי עבודה הגורמים לחיכוך הברך או המפרק במשך תקופה ממושכת". לאור התשתית העובדתית כפי שהתבררה לפניו קבע בית הדין, כי העבודה לא נעשתה תוך כדי חיכוך הברך אלא במצב סטטי. לפיכך, לא התקיימה התשתית העובדתית להכרה בליקוי ממנו סובל המערער כמחלת מקצוע.

לאור כל האמור, נדחתה תביעת המערער על שני רכיביה.

תמצית טענות הצדדים בערעור

5.       לטענת המערער, עבודתו כרפד כרוכה מטיבה ומטבעה בפעולות קבועות, חוזרות ונשנות, של כיפוף הברכיים. עבודתו מבוצעת בתנאים בהם מופעל לחץ על הברכיים תוך רכינה עליהן. בעדותו הסביר המערער, כי הוא נדרש לבצע פעולות חוזרות ונשנות של כיפוף הברכיים כיוון שעבודתו כרפד בוצעה בגובה נמוך, כשהברכיים נלחצות אל שטחים קשים ומחוספסים. עוד נטען, כי במהלך העבודה נע המערער לצדדים וזז ממקום למקום כשהוא רכון על ברכיו. הובהר, שעיקר עבודת המערער בוצעה על הרצפה והוא כמעט שלא ביצע עבודה על קירות. בעדותו לעניין אופי העבודה וביצועה תומכת עדותו של מר משה הירש, מנהלו הישיר של המערער. לאור זאת ושעה שעיקר העבודה בוצעה על הברכיים, נפלה טעות בקביעת בית הדין לפיה נדרש המערער לבצע פעולות מגוונות. גם אם מדובר בתנוחה סטטית של הברכיים ואף אם נקבע כי המערער ביצע פעולות שונות, ניתן לבודד כל פעולה בפני עצמה, ודי בכך כדי להניח תשתית עובדתית נדרשת לפי הלכת המיקרוטראומה.

לעניין קביעת התשתית העובדתית בהתייחס לתנאים הנדרשים להכרה בליקוי כמחלת מקצוע, נטען כי לפי פריט 12 לחלק ב' של התוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 תוכר פגיעת ברך כתוצאה מתהליך עבודה הגורם לחיכוך הברך. בפריט ליקוי זה אין דרישה של תנועות חוזרות ונשנות כפי שנדרש לפי תורת המיקרוטראומה. כמו כן, לא ניתן לעבוד שעות ארוכות על הברכיים מבלי שיתבצע חיכוך של הברך.

6.      לטענת המוסד לביטוח לאומי, יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. לטענת המוסד, המערער לא עבד עבודה רצופה על הברכיים. גם אם מדובר בשעתיים מידי יום, אין מדובר בשעתיים רצופות אלא בשעתיים שלפי עדות מר הירש לוו בהפסקות. גם אם המערער ביצע תזוזות עם ברכיו במהלך אותן שעתיים, היו תזוזות אלה בגדר החריג, ורוב הזמן ביצע המערער את עבודתו בתנוחה סטטית. לפיכך, לא התאפיינה עבודתו של המערער בתנועות חוזרות ונשנות. עוד עולה מן התשתית העובדתית, כי חלק משמעותי מעבודת המערער בוצע גם בישיבה ובעמידה. בענייננו, לא בוצעה העבודה על הברכיים במשך זמן ממושך וכן, לא התקיימו אין ספור אירועים. באשר לטענות המערער לעניין מחלת המקצוע טוען המוסד כי לא מתקיים התנאי של ביצוע העבודה על פני פרק זמן ממושך.

דיון והכרעה

7.      במסגרת דיון קדם ערעור הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם, כי יינתן פסק דין על יסוד טענות הצדדים בכתב ובעל פה כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון. אשר על כן, ניתן בזאת פסק הדין על יסוד טענות הצדדים, על פי המוסכם.

8.      כבר נקבע כי תנאי להכרה בפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה הוא " קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע. ... לגבי אותן פגיעות זעירות שהינן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא "זהות במהותן" כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע."(עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי - יניב, פד"ע לה 523, 533 (2000)). כמו כן נקבע, כי " יסודותיה של הפגיעה הזעירה המרכיבה את המיקרוטראומה ..., בדומה ליסודותיה של התאונה בעבודה; הינם שניים, דהיינו - הארוע החיצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב העבודה והנזק הזעיר והבלתי הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה שכזאת." (עב"ל 1012/00 אלי שבח - המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.7.02, בפסקה 6(ב)).

9.      בנסיבות המקרה שלפנינו קבע בית הדין האזורי כי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי ביצע תנועות חוזרות ונשנות בברכיו בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן משמעותי במהלכו של יום עבודה. קביעותיו של בית הדין האזורי לעניין זה הן קביעות עובדתיות הנסמכות על התשתית העובדתית, כפי שנפרשה לפניו במסמכים ובעדויות ששמע. בקביעות מעין אלה, המבוססות גם על התרשמות בית הדין האזורי ממהימנות העדים שהעידו לפניו, ערכאת ערעור לא תתערב, אלא בנסיבות חריגות. נסיבות חריגות מעין אלה המצדיקות התערבות כאמור לא התקיימו במקרה זה. נפנה להלן אך בקצרה לעולה מחומר הראיות כפי שהובא לפני בית הדין האזורי.      

10.     נמצאנו למדים כי  בטופס התביעה שהגיש המערער למוסד לביטוח לאומי  לתשלום דמי פגיעה טוען המערער, כי במסגרת עבודתו כרפד כרע "שעות ארוכות מידי יום על הברכיים, מאחר והעבודה מבוצעת בתנוחה זו". עיון בהודעת המערער לחוקר המוסד מעלה, כי לטענת המערער הוא ביצע " פעולת ישיבה כל הזמן על הברכיים, וכיפוף", ופעולות אלה נמשכו במהלך " כול שעות העבודה, חוץ מההפסקה שיש לנו". בבית הדין האזורי העיד המערער בתחילה כי ביצע עבודתו בעיקר על ברכיו. לאחר מכן פירט כי ביצע את עבודתו גם בשכיבה ובעמידה. מעדותו של הממונה על המערער בעבודתו בפני בית הדין האזורי עלה, כי לרוב מבוצעת העבודה במטוס " בעמידה, וכל עובד עובד איך שהוא רוצה" (ראה ע' 4 ש 3-8 לפרוטוקול בית הדין האזורי). כמו כן, מהודעת הממונה לחוקר המוסד עולה, כי המערער עבד בממוצע ותוך כדי כיפוף משך " שעתיים ביום וגם לא באופן רצוף, עובד חצי שעה יוצא להפסקה וחוזר שוב". הממונה העיד בפני בית הדין האזורי כי כל עובד מסגל לעצמו את הדרך הנוחה ביותר לעבוד בה. כמו כן העיד הממונה כי אינוזוכר כמה שעות עבד התובע בכפיפה או בעמידה או בישיבה, וכי " יש קטעים שהוא צריך לעבוד בכפיפה, אך הוא לא חייב לאורך היום לעבוד בכפיפה".

מכלל האמור עולה כי עבודת המערער נעשתה בתנוחות שונות, ובפרקי זמן משתנים,  ולא תוך כריעה על ברכיו במשך כל יום עבודתו כפי שטען.  נוכח דברים אלה, צדק בית הדין האזורי בקובעו כי לא הונחה לפניו תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס קביעה בדבר רצף של תנועות זהות או זהות במהותן שביצע המערער במשך זמן ממושך במהלך כל יום העבודה.

11.    בהתאמה לכך אף לא הוכח, כי התקיימו התנאים המפורטים בפריט 12 לתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 לעניין הכרה בפגיעה כמחלת מקצוע. זאת באשר לא עלה בידי המערער להוכיח כי עבודתו הייתה כרוכה בחיכוך הברך למשך תקופה ממושכת, שהוא תנאי להכרה במחלת הבורסיטיס של הברך כמחלת מקצוע.